שלוש מערכות  |  אודליה אלחנני
אוצרת: אתי נמיר
 
בתערוכת היחידה שלה בוחנת אודליה אלחנני את מעמדם של חפצים ביתיים כארכיון חומרי. כלי פורצלן שהועברו ונשמרו בין שלושה דורות של נשות המשפחה, חדלים למלא את ייעודם ומוסטים ממסלולם הפונקציונלי אל מרחב של חקירה והבניה מחודשת. בתערוכה מופיעים כלים שלמים, מפות ושברים; שלמות וסדק מתקיימים זה לצד זה כחלק ממארג מתמשך של זיכרון. רגע התפרקות החומר אינו מוצג כאובדן, אלא כנקודת מפנה ומתוכו מתהווה מבנה חדש של זיכרון.
 
שברי הכלי נערמים ומורכבים לכדי מגדלים זעירים - מונומנטים אינטימיים, הנוצרים באמצעות הצבה פיסולית ומעניקים לשברים קיום מחודש. מושג המונומנט, המזוהה היסטורית עם חומר המתיימר לעמידות ונצחיות, נבחן כאן מחדש, לא כסמל יציב, אלא כמבנה הנוצר מתוך פירוק והרכבה. הפורצלן השבור מציע קריאה מחודשת של המושג, הזיכרון מתנסח בחומר שנשא מגע, שימוש ומעבר בין דורי. במבנים הקטנים מתגלמת אפשרות אחרת של הנצחה.
 
המהלך הפיסולי מתקיים בדיאלוג מתמשך עם הצילום. בתערוכה נוכחים דימויים מצולמים אשר חלקם עברו התערבות ידנית לצד גופים פיסוליים המורכבים משברי הכלים. המבנים הזעירים מתועדים בצילום, אך השברים עצמם אינם נותרים בגבולותיו; הם שבים ומופיעים בחלל ואף יוצאים מתוך הדימוי ותופסים את מקומם על קיר התערוכה. לצד פיסול השברים מוצגת בויטרינת זכוכית קטנה כוס יצוקה, שנוצרה מתבנית כוס שקיבלה אלחנני
 
 
 
כמתנת חתונה. היא נושאת בעבודת יד את דוגמת הסרוויס המשפחתי - כוס היברידית המאחדת שני דורות על ציר הזמן . האובייקטים נעים בין הופעתם כדימוי צילומי לבין נוכחותם הממשית. הצילום אינו מהווה מסמך, אלא חלק פעיל במהלך טרנספורמטיבי רחב - תהליך שבו הכלי משתחרר מייעודו ונע אל מרחב סמלי.
 
בגוף עבודות נוסף מתמקדת אלחנני בתחתית צלחות, הלקוחות משלושה סרוויסים שונים: האחד של הסבתא, השני של חמותה והשלישי שלה עצמה. זהו אזור נסתר הנושא חותמות יצרן, ארצות מוצא ומספרי סדרות. לצד החותמת התעשייתית מופיע לעיתים גם רישום ידני - המעיד על סימון אוסף או מספר קטלוגי בתהליך שימור. מה שמצוי בדרך כלל מתחת לפני השטח נחשף ומועלה כאן לקדמת הבמה. אל סימני הייצור והאיסוף מצטרפת חתימתה של האמנית, הנרקמת בתפירה ידנית על גבי התצלום. פעולת החתימה אינה מוחקת את העבר אלא נכתבת עליו, מצטרפת אליו ומעבה אותו - תביעה מחודשת על סיפור הנע בין ייצור תעשייתי לזיכרון משפחתי. שלוש הצלחות המצולמות יחד מתגבשות לכדי דיוקן משפחתי – סיפור ב שלוש מערכות המתקיימות זו לצד זו וכל אחת מהן נושאת סימני זמן מובחנים.
 
במהלך זה מתחדדת שאלת ה"הילה" (Aura) כפי שניסח אותה וולטר בנימין במסה יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני. בנימין תיאר את ההילה כנוכחות חד פעמית של האובייקט, עקבות הזמן, המגע והמרחק ההיסטורי הטמונים בו. הכלים והמפות אינם מוצגים כאן כחפצים פונקציונליים, אלא כנשאים של הילה בין דורית: הם ספגו ידיים, מפגשים סביב שולחן משותף ורגעים של קרבה והמשכיות. החפצים נושאים זמן חי והפעולה של שבר והרכבה מחדש, אינה מפוגגת את ההילה אלא מוסיפה לה שכבה נוספת.