שארוּת
אודליה אלחנני
אוצר: יאיר ברק


שארות היא מיצב תלוי מקום.
משפט אחד מצומצם
הרהור מתוזמר אודות העולם שבו אנו חיים.
 
כמו שירת הייקו – אודליה אלחנני מזקקת את יסודות ההוויה לכדי מספר מינימלי של אובייקטים: ראשיתה של הסצנה ברצפת קרשי עץ, מה שמכונה ״משטחים״ או רפסודות. רצפת הגלריה יצוקת הבטון, הופכת לדק עץ או מעין במה על גביה מתרחשת ההצבה. בלבו הפועם של המיצב – שקיות זבל שחורות וגדולות, מונחות זו על גבי זו במה שנדמה כמערום אקראי. השקיות כבדות, מלאות בדבר מה שאיננו מזהים. חומר רך ובעל מסה מייצב את השקיות והופך אותן למונומנט. תאורה דרמטית שוטפת את הערימה וזורקת אל קירות הגלריה מופע צללים מטריד. אלו הם צלליה של האמת. עקבות ההתרחשות. אלא שגם ההתרחשות עצמה, האמת האפלטונית – אינה אלא שאריות של הקיום, הד של מה שהיה קיום שלם ומלא.  ובכל העת, סאונד עמום עוטף את החלל. בוקע מתוך קירות האולם. אלו קולות רחוב עירוני, כלי תחבורה ונגינת פסנתר מרוחקת, בוקעת ממעמקי המיית הכרך. התווים המתנגנים מבעד לשאון העיר הוא עצמו – הדהוד ושארית למה שהיה פעם הרקוויאם של מוצרט. כה מפורק ופצוע – עד שלא ניתן לזהותו.
 
שקית שחורה נוספת, מקופלת ומעוצבת לכדי ריבוע שחור, מודרניסטי, מינימליסטי – ציטוט מודע לריבועיו השחורים של מלביץ׳ מראשית המאה ה-20, בגרסה בלתי ציורית, רדי מיידית – מאפשרת לחפץ חסר חשיבות, בנאלי וזול – להפוך לרגע לטרנסצנדנטי, עטוף הילה, מיסטי ומאגי באותה העת.
 
זו עבודה על מה שנותר. על יותר מדי בחסות מעט מדי.  אודות עולם חומרי שהופך אותנו למכורים לצריכה. חיים שלמים מותירים בסופם שקים ובהם
בגדים, שהיו פעם גוף, שהיה פעם אדם.

יאיר ברק. אוצר התערוכה